החלטה בתיק רע"א 2057/14

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' שילה) מיום 27.2.2014 בפר"ק 25475-02-13.

הרקע העובדתי והחלטת בית המשפט המחוזי

1.         חברת ללו קריאיישנס בע"מ (להלן: החברה) הינה חברה שניהלה "סלון כלות", לרבות עיצוב, ייצור והשכרה של שמלות כלה. בעקבות חובות של החברה למס הכנסה עוקלו ונמכרו שמלות כלה שהיו בבעלותה. החברה סברה כי התנהלות רשויות המס כלפיה גרמה לה לנזקים, ולכן הגישה בשנת 2009 תביעה כנגד מדינת ישראל (וכנגד גורמים נוספים) (ת"א 31588-11-09, להלן: התביעה). בירורה של התביעה התעכב זמן רב עקב קשיי החברה בהסדרת תשלום האגרה. בשנת 2013 הגיש אגף מס הכנסה ברחובות בקשת פירוק כנגד החברה (פר"ק 25475-02-13). ביום 23.5.2013 ניתן צו פירוק לחברה, ועו"ד יניב אינסל מונה כמנהל מיוחד (להלן: המנהל המיוחד). במעמד מתן צו הפירוק התיר בית המשפט המחוזי למבקש, משה ללו, בעל מניות בחברה ששימש בה כמנהל (להלן:המבקש), להמשיך בניהול התביעה שהגיש כנגד מס הכנסה. בהמשך, ביום 29.8.2013 ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט המחוזי, במסגרת תיק הפירוק, ובה ניתן לבקשת המבקש היתר להמשך ייצוגה של החברה במסגרת התביעה על ידי בא-כוחה דאז, עו"ד דן הלפרט, וזאת בכפוף להתחייבותו של המבקש לשאת בשכר טרחת עו"ד הלפרט בהליך ובכפוף להתחייבותו לשאת בהוצאות שהחברה תחויב בהן במסגרת התביעה.

2.         בסמוך לאחר מכן הסתכסך המבקש עם עו"ד הלפרט, וביום 22.9.2013 הגיש בקשה לשחרור עו"ד הלפרט מייצוג בתביעה ולדחיית מועדי הדיונים שנקבעו מבעוד מועד לחודש אוקטובר 2013, על מנת לאפשר לו לשכור את שירותיו של עורך דין אחר. בית המשפט המחוזי שדן בתביעה (השופט ר' אמיר) דחה את הבקשה בהחלטה מפורטת מיום 1.10.2013. בהחלטה צוין כי התביעה הוגשה בשנת 2009; כי התקיימו בה מספר לא מבוטל של ישיבות קדם משפט והליכים מקדמיים אחרים, אשר במהלכם תוקנה התביעה; וכי ההליכים המקדמיים נשלמו והוגשו תצהירי עדות ראשית. עוד צוין כי לחודש אוקטובר 2013 נקבעו חמישה מועדי הוכחות, וכי משמעות קבלת הבקשה הינה דחיית כל אותם מועדים. בית המשפט ציין כי המנהל המיוחד הגיש תגובה לבקשה, במסגרתה טען כי אין לקבל את בקשת המבקש וכי אין לשחרר את עו"ד הלפרט מייצוג בשלב זה אלא רק בתנאי שהמבקש ימצא עורך דין אחר שייטול על עצמו את הייצוג באופן מיידי, כאשר המבקש נושא באופן אישי בכל הוצאה שתיגרם כתוצאה מדחייה אפשרית בדיונים. עוד צוין כי גם הנתבעים בתביעה הגישו תגובה ובה הודיעו כי הם אינם מתנגדים לחילופי הייצוג, ובלבד שלא יידחו מועדי הדיונים שנקבעו לחודש אוקטובר 2013.

בית המשפט הוסיף וציין כי המבקש אינו בעל דין בתביעה, ואף אינו משמש עוד כמנהל בחברה מעת שניתן צו פירוק ומונה לה מנהל מיוחד, ומשכך ספק אם המבקש יכול לתת הודעה על הפסקת הייצוג בשם החברה התובעת. בית המשפט הדגיש כי אמנם המבקש הינו "הרוח החיה" והעד המרכזי מטעם החברה התובעת, והוא אף זה שמממן את ההתדיינות מטעמה, אך אם ברצונו להחליף או להפסיק את הייצוג, הרי שעליו לפנות מבעוד מועד למנהל המיוחד ולבקש את הסכמתו להודיע כך בשם החברה, דבר אשר לא נעשה כאן. עם זאת, נקבע כי בנסיבות שנוצרו, הסכים המנהל המיוחד בדיעבד לחילופי הייצוג בתנאי שהמבקש יישא בהוצאות הנובעות מכך, וכי המבקש התחייב לכך במסגרת הליכי הפירוק. משכך, הורה בית המשפט על שחרור עו"ד הלפרט מייצוג בתביעה.

באשר להמשך ניהול המשפט, קבע בית המשפט כי אין מקום לדחיית מועדי הדיונים שנקבעו לחודש אוקטובר 2013, שכן יש להביא בחשבון את האינטרס של הנתבעים ואת האינטרס הציבורי שלא לבזבז את זמנו של בית המשפט. עוד נקבע כי מבלי לגרוע מהאמור לעיל, על המנהל המיוחד לקיים התייעצות דחופה עם המבקש, וככל שעמדתו של המנהל המיוחד בשם החברה תהיה שבנסיבות שנוצרו אין לנהל את התיק, עליו להודיע זאת לאלתר למבקש, לנתבעים ולבית המשפט, ובמידת האפשר להגיע להסכמות בדבר סילוק התביעה ובשאלת ההוצאות. לבסוף נקבע כי על התובעת להשלים את תשלום המחצית השנייה של אגרת המשפט בטרם תחל שמיעת ההוכחות ביום 9.10.2013.

3.         ביום 8.10.2013 הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו החדש, עו"ד חמו, בקשה לפטור את החברה מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית המשפט, לנוכח הרעה במצבו הרפואי והכלכלי. כמו כן הוגשה בקשה לדחיית מועד הדיון הקבוע ליום 9.10.2013. בית המשפט דחה את הבקשות והורה שהדיון יתקיים ביום 9.10.2013 כמתוכנן. בדיון זה נכחו המבקש, עו"ד חמו, המנהל המיוחד ובאי-כוחם של הנתבעים. מפרוטוקול הדיון עולה כי המנהל המיוחד הדגיש בפתח הדברים כי הוא הסכים לייצוג החברה על ידי עו"ד חמו רק בתנאי שהמבקש ידאג לתשלום המחצית השנייה של האגרה ושמועדי ההוכחות לא יידחו כתוצאה מחילופי הייצוג. עו"ד חמו ציין כי המבקש לא הצליח לגייס את הכספים הדרושים לתשלום המחצית השנייה של האגרה, וכי הוא קיבל על עצמו את הייצוג בתיק יומיים לפני כן ואינו ערוך לניהול הוכחות. בשלב זה ביקשו באי-כוח הצדדים הפסקה על מנת שיוכלו לצאת מחוץ לאולם ולקיים הידברות ביניהם, בגישורו של המנהל המיוחד.

לאחר הפסקה חזרו באי-כוח הצדדים לאולם בית המשפט והודיעו כי הגיעו - בסיועו של המנהל המיוחד ששימש כמגשר ביניהם - להסדר בתיק, לפיו התביעה תידחה ללא צו להוצאות ובכך יתמצו כל התביעות והטענות ההדדיות של מי מהצדדים בקשר עם התביעה. עם זאת הובהר כי ההסדר אינו גורע מחוב החברה לרשויות מס הכנסה ומחובו האישי של המבקש לאחת הנתבעות (חוב שאינו קשור לפרשה נשוא התביעה). באי-כוח הצדדים ציינו כי ההסדר נעשה בהסכמת כל הצדדים, וביקשו להדגיש כי גם המבקש, אשר נמצא באולם ואשר מיוצג באופן אישי על ידי עו"ד חמו, מאשר את הסכמתו להסדר זה. עוד הודגש כי ההסדר לא נעשה תחת לחץ אלא מתוך החלטה ובחירה של כל אחד מהצדדים. בנוסף נקבע בהסדר כי הערבויות והמחצית הראשונה של האגרה שהופקדו בתיק יוחזרו (בניכוי סכום המינימום הקבוע בתקנות) לידי המנהל המיוחד שמונה לחברה התובעת, וישמשו אותו לסילוק חוב המיסים נושא בקשת הפירוק, בכפוף לבדיקת תביעת החוב שהגיש רשות המיסים וקביעת סכום החוב המדויק. בנקודה זו צוין כי רשות המיסים היא הנושה היחיד של החברה, ולכן לאחר הכרעה בתביעת החוב שהגישה רשות המיסים יגיש המנהל המיוחד לבית המשפט שדן בתיק הפירוק דו"ח סופי ובכך יסתיימו הליכי הפירוק. לבסוף צוין כי הנתבעים מוותרים על הוצאות, בהמלצת בית המשפט, לנוכח סיום התיק בטרם שמיעת ההוכחות ולנוכח מצבו הבריאותי של המבקש. בתום הדיון אישר בית המשפט המחוזי את ההסדר האמור לעיל ונתן לו תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין).

4.         ביום 16.10.2013 הגיש המבקש בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 9.10.2013, במסגרתה טען כי הסכמתו להסדר ניתנה תחת לחץ נפשי שבו היה שרוי עת קיימו הצדדים את ההידברות ביניהם מחוץ לאולם בית המשפט. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה בחלקה, אך דחה את החלק הנוגע לענייננו וקבע כי אין מקום לתיקון הפרוטוקול בכל הנוגע לדברים שהוכתבו על ידי באי-כוח הצדדים בהתייחס להסכמת המבקש להסדר. בית המשפט ציין כי אין לו הכלים להתייחס לטענות המבקש לעניין היעדר רצון חופשי או לחץ שבהם היה נתון, לטענתו, עת עמד מחוץ לאולם בית המשפט במהלך ההידברות בין הצדדים. בית המשפט קבע כי המשא ומתן התנהל מחוץ לאולם בית המשפט, וכי הצדדים חזרו לאולם והודיעו כי הגיעו להסדר מוגמר, אותו הכתיבו לפרוטוקול. בית המשפט הדגיש כי הפרוטוקול משקף את הדברים שנאמרו בתוך האולם לאחר ששבו כל הצדדים לאולם, וכי בזמן שהדברים הוכתבו לפרוטוקול נכח המבקש באולם, יחד עם בא-כוחו ועם שני הוריו וכי הוא אישר את הדברים. בית המשפט הוסיף וציין כי ייתכן שהמבקש מתחרט בדיעבד על הסכמתו וברצונו לחזור כעת מדבריו, אולם אין לעשות זאת בדרך של בקשה לתיקון פרוטוקול ולומר שהדברים כלל לא נאמרו. 

5.         להשלמת התמונה יוער כי ביום 20.10.2013 הגיש המבקש במסגרת תיק הפירוק תביעת חוב בסך 1,188,800 ש"ח בגין הלוואת בעלים אותה נתן, לטענתו, לחברה. ועוד יוער כי ביום 25.11.2013 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי (השופטת ו' פלאוט) שבמסגרתו התקבלה תביעה נוספת שהגישו החברה והמבקש נגד חברה שממנה שכרו שטחים לאחסון שמלות הכלה (ת"א 31165-11-11).

6.         ביום 9.1.2014, כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין וכחודש וחצי לאחר חלוף המועד להגשת ערעור עליו, הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין (בש"א 236/14). טענתו המרכזית של המבקש בבקשה זו הייתה כי פסק הדין ניתן בעקבות כפייה והטעייה שלו, וכי בשל מצבו הבריאותי הקשה הוא נוטל תרופות שגורמות לו לטשטוש. בנוסף טען המבקש כי הגיש בסמוך לאחר מתן פסק הדין בקשה לתיקון פרוטוקול וכי המתין להחלטה בבקשה זו כשלושה שבועות, וכן כי פעל מול המנהל המיוחד וביקש ממנו להשיג על פסק הדין אך נענה בשלילה. בנוסף טען המבקש כי יש ליתן משקל גם לעובדה שביום 25.11.2013 ניתן פסק דין שמקבל את התביעה הנוספת שהגישה החברה. המשיבים (המנהל המיוחד והנתבעים בבית המשפט המחוזי) התנגדו כולם לבקשה.

7.         ביום 20.1.2014 הגיש המבקש בקשה למתן הוראות במסגרת תיק הפירוק, ובמסגרתה ביקש להורות כי ההסכמה שניתנה על ידי המנהל המיוחד ל"הסכם הפשרה" ביום 9.10.2013 במסגרת התביעה "הינה הסכמה בטלה ומבוטלת, משלא פנה כלל המנהל המיוחד ושלא קיבל את אישורו של בית משפט נכבד זה לפשרה המוצעת, וגם לא את אישורו של הכנ"ר, ובהיות הפשרה בלתי סבירה בעליל, הפוגעת קשות בנכסי החברה ובנושיה (עליהם נמנה גם המבקש עצמו)". המבקש ציין כי הוא חש ש"שוב שדדו הנתבעים בעורמה ובמניפולציות משפטיות את נכסי החברה, אך הפעם קרה הדבר בחסות בית המשפט הנכבד והמנהל המיוחד ששגו מאד". המבקש טען כי לא ייתכן שהסכמה זו ניתנה מבלי שנדרש אישורו של בית המשפט שדן בתיק הפירוק, ומשכך דינו של פסק הדין שניתן ביום 9.10.2013 להתבטל מחמת אי חוקיות. בנוסף נטען כי הצהרת המנהל המיוחד, לפיה תביעת החוב היחידה שהוגשה בתיק הפירוק הינה תביעת רשות המיסים, הייתה הצהרה רשלנית מכיוון שבמועד הדיון טרם חלף המועד האחרון להגשת תביעות חוב, ואכן בפועל הוגשו לאחר הדיון תביעות חוב נוספות.

            המנהל המיוחד התנגד לבקשה זו וטען כי מדובר בבקשה חסרת תום לב, וכי כלל לא מדובר ב"הסכם פשרה" אלא בהסכמה של הנתבעים שלא לעמוד על דרישתם להטיל הוצאות כבדות על החברה התובעת ועל המבקש, על אף מחדלו של המבקש לשלם את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט. בנוסף ציין המנהל המיוחד כי המבקש כבר הגיש ביום 9.1.2014 בקשה למתן ארכה להגשת ערעור לבית המשפט העליון, ומשכך אין הצדקה לנהל הליכים מקבילים ולבזבז את זמנו של בית המשפט. לבסוף טען המנהל המיוחד כי אף "אם אכן יתרחש הלא ייאמן ויבוטל לבסוף פסק דינו של בית המשפט שניתן בהסכמת כלל הצדדים [פסק הדין מיום 9.10.2013]", הרי שלא יהיה בכך כדי לתקן את מחדלו של המבקש שלא שילם במועד את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט, ומשכך תתקבל אותה תוצאה של דחיית התביעה תוך השתת הוצאות משפט. הכנ"ר הגיש תגובתו לבקשה והצטרף לעמדת המנהל המיוחד.

8.         בהחלטה מיום 27.2.2014 דחה בית המשפט המחוזי (השופט א' שילה) את בקשת המבקש מיום 20.1.2014. בית המשפט ציין כי בהחלטה מיום 29.8.2013 ניתן למבקש היתר להמשיך לנהל את התביעה בת"א 31588-11-09 בתנאי שיישא בהוצאות המשפט, וכי בפסק הדין מיום 9.10.2013 נדחתה התביעה, בהסכמת המבקש, לאחר שלא שולמה המחצית השנייה של האגרה. בית המשפט קבע כי במסגרת הבקשה הנוכחית מעלה המבקש טענות חדשות "שעיקרן הטחת רפש במנהל המיוחד, ללא תשתית עובדתית". בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, כאשר המבקש לא עמד בתנאי שהוצב לו לשאת בהוצאות המשפט, אין כל הצדקה לקבל את אישורו של בית המשפט שדן בתיק הפירוק לביטול פסק הדין שניתן בהסכמה. בית המשפט הוסיף כי "מכל מקום, התביעה לא נדונה לפני בית המשפט של פירוק, ואין בית משפט זה רואה לעצמו סמכות לדון בביטול פסק הדין בנסיבות המפורטות לעיל". דעתו של המבקש לא נחה מהחלטה זו, וביום 18.3.2014 הוא הגיש על ההחלטה מיום 27.2.2014 בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שלפני.

9.         להשלמת התמונה יצויין כי ביום 22.4.2014 דחתה הרשמת ל' בנמלך את בקשת המבקש למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין (בש"א 236/14). נקבע כי האיחור בהגשת ההליך הינו ניכר, וכי המבקש לא הציג "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה ממושכת. צוין כי המבקש לא הבהיר מדוע לא הגיש ערעור בפרק הזמן הקבוע בחוק, ולמצער מדוע לא הוגשה על ידו בקשה למתן ארכה להגשת ערעור עד להכרעה בבקשתו לתיקון פרוטוקול. עוד צוין כי המבקש לא שכנע שיש בפסק הדין שניתן בתביעה הנוספת כדי להצדיק מתן ארכה להגשת ערעור, באשר מדובר בעילות תביעה שונות ונפרדות ובתביעות שהוגשו נגד נתבעים שונים. בנוסף צוין כי על פני הדברים סיכויי הערעור שהגשתו מתבקשת אינם תומכים במתן הארכה, באשר מדובר בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים והמבקש נכח באולם והיה מיוצג על ידי עורך דין באותו הדיון. לבסוף צוין כי יש טעם בטענת המשיבים לפיה מקומן של טענות המבקש להטעייה ולכפייה אינו בהליך ערעורי אלא יש להעלותן במסגרת תביעה עצמאית. לנוכח כל האמור לעיל קבעה הרשמת כי אין הצדקה לפגיעה באינטרס הסופיות של פסק הדין שעומד למשיבים, ומשכך הבקשה נדחית. בקשה נוספת שהגיש המבקש (בש"א 2057/14) לאחד את הדיון בבש"א 236/14 עם הדיון בבקשת רשות הערעור שלפני נדחתה על ידי הרשמת ל' בנמלך ביום 23.4.2014. 

בקשת רשות הערעור

10.        מכאן הבקשה שלפני, אשר הונחה על שולחני כעת לאחר שנדחו שתי הבקשות האחרות שהגיש המבקש לבית משפט זה (בש"א 236/14 ובש"א 2057/14). המבקש - אשר מייצג את עצמו - טוען בבקשה שלפני כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.2.2014 הינה החלטה שגויה, אשר אין מנוס מלהורות על ביטולה. המבקש שב וטוען כי המנהל המיוחד הטעה אותו, את הכנ"ר, את בית המשפט המחוזי שדן בתביעה בת"א 31588-11-09 ואת בית המשפט המחוזי שדן בתיק הפירוק. המבקש טוען, בתמצית, כי המנהל המיוחד הטעה את בית המשפט כשהצהיר שתביעת החוב של רשות המיסים הינה התביעה היחידה שהוגשה בתיק הפירוק, על אף שבמועד הדיון טרם חלף פרק הזמן להגשת תביעות חוב נוספות, אשר אכן הוגשו מאוחר יותר (ובהן תביעת החוב שהגיש המבקש בסך של 1,188,800 ש"ח). בנוסף טוען המבקש כי המנהל המיוחד הטעה את הכנ"ר ואת בית המשפט בהצהרתו כי דחיית התביעה ללא הוצאות מהווה הסדר ראוי וסביר מבחינתה של החברה. נטען כי בשים לב לעובדה שתביעות החוב שהוגשו נגד החברה מגיעות לסך של כ-1,700,000 ש"ח, הרי שהויתור של המנהל המיוחד על התביעה בת"א 31588-11-09 הינו ויתור תמוה שאינו יכול להיחשב בשום אופן כויתור סביר.

דיון והכרעה

11.        לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, סבורני כי דין הבקשה להידחות וכי מוטב היה אלמלא הוגשה מלכתחילה.